סיפור חיים
שיתוף
בכל מקום שהיית – בעבודה, בשכונה, בטח במשפחה – אהבו אותך. כולם ידעו לזהות בך את מה שאת. אף אחד לא נשאר אדיש אלייך. הנה, שכנה אחרי שכנה מגיעות ומספרות כמה אהבו אותך, כמה היית חברה שלהן. ואנחנו לא ידענו. כי אפילו את החברויות שלך יצרת בדרך הצנועה שלך. הדרך שאנשים מעריכים באמת. אני לא מכיר הרבה אנשים, אפילו לא מעט, אם בכלל, שיש להם מאה אחוזי הצלחה כאלה בלי שיעשו שום דבר מיוחד. בלי שיהיו פילנתרופים, בלי שיהיו פרופסורים, בלי שיהיו מפורסמים. שיהיו רק נשמה. כי אֶת הנשמות של ל"ו צדיקים אנשים כנראה יודעים לזהות, והם זיהו. אם יש ל"ו, את היית אחת מהם. ואני אומר את זה באופן הכי אובייקטיבי שאני יכול. אם יש מלאכים בדמות בני אדם – הם כנראה נראים כמוך. וטוב שנולדת, כי אולי דרכך גם אנשים לא מאמינים יידעו שיש מלאכים. עובדה. 
 
*
היא נולדה בתל-אביב הצעירה, אבל כבר לא צעירה לגמרי, זו שהשתרעה עד לגדת הירקון ולא מעבר לכך, ומקום מגורי משפחתה הראשון - אזור התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב - היווה את מרכזה של ההוויה התל-אביבית אז. ביסודי למדה ב"יסוד המעלה", אחר כך בתיכון עירוני "שלווה". אחות לשושנה ולאליהו, ובתם של אהרון - עובד חברת חשמל - וציפורה, היא העבירה את רוב חופשותיה בקיבוץ גבעת ברנר, אליו עברה שושנה להתגורר עם בעלה, שמעון. בצבא שירתה כמקפלת מצנחים בבסיס תל נוף ולאחר מכן בפיקוד הצפון בנצרת. לאחר שירותה למדה פקידות, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה להקמת אגף החינוך החקלאי במשרד החינוך. ב-1954 נישאה למשה שטוירמן, עולה עם ותק מרומניה, והשניים התגוררו תחילה ברחוב בן יהודה, ולאחר מכן ביד-אליהו. נולדו להם שלושה בנים - רוני, ארן ואלון - ולאה עבדה, בין הפוגה להפוגה לצורך גידול הילדים, כקלדנית בדפי זהב, דפוס דיזנגוף, וכן כעצמאית עבור סטודנטים, סופרים (חלקם ביידיש), תיאטרון הקאמרי, ועוד. 
חלומה הגדול מנערותה - להיות גננת - הוגשם דווקא בערוב ימיה, כשהחלה לטפל בילדים במקום מגוריה, קריית קרינצי ברמת-גן. אז שבה והתגלמה בה האהבה המוחלטת והנתינה המוחלטת לילדים, גם כשאלה לא היו ילדיה. "סבתא לאה" - הם כינו אותה - ואכן ראו בה סבתא לכל דבר. 
היא נטשה את שבעת נכדיה הביולוגיים ואת נכדיה המאמצים בהפתעה, ללא הכנה מוקדמת, כשחיידק טורף לקח אותה מאיתנו בתוך מספר שעות של סבל.
 
לאה (לנצ'נר) שטוירמן
נולדה ב 02/06/1931 , י"ז סיון תרצ"א
תל אביב
נפטרה ב 02/05/2015 , י"ג אייר תשע"ה
נקברה בבית קברות מנוחה נכונה
שיתוף בדוא"ל
 
 
 
 
שלח
ערוך פרטים ביוגרפים
 
 
 
לא קיימים פריטים להצגה
שיתוף   להדלקה וצפייה בנרות נוספים
לא קיימים פריטים להצגה
הוסף אירוע לאתר זיכרון
כותרת
 
 
פרטי האירוע
 
 
מועד האירוע
שנה
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018
חודש
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
יום
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31


האירוע הוזן בהצלחה,
באפשרותכם להוסיף אירוע נוסף
 
שיתוף בדוא"ל
 
 
 
 
שלח
יצירת קשר עם מקים האתר
 
 
 
 
 
 
שלח
פרטי הנפטר:
* מין הנפטר
תואר הנפטר
 
 
*שם פרטי
 
 
*שם משפחה
 
 
כינוי
 
 
על מנת להוסיף את פרטי הנפטר בשפה נוספת,
אנא ביחרו שפה מהרשימה וליחצו בחר.
שפה
שפה
אנגלית
תואר הנפטר
(
)
 
 
*שם פרטי
(
)
 
 
*שם משפחה
(
)
 
 
כינוי
(
)
 
 
נולד:
1931
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
6
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
2
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
 
 
 
 
נפטר:
2015
שנה
1900
1901
1902
1903
1904
1905
1906
1907
1908
1909
1910
1911
1912
1913
1914
1915
1916
1917
1918
1919
1920
1921
1922
1923
1924
1925
1926
1927
1928
1929
1930
1931
1932
1933
1934
1935
1936
1937
1938
1939
1940
1941
1942
1943
1944
1945
1946
1947
1948
1949
1950
1951
1952
1953
1954
1955
1956
1957
1958
1959
1960
1961
1962
1963
1964
1965
1966
1967
1968
1969
1970
1971
1972
1973
1974
1975
1976
1977
1978
1979
1980
1981
1982
1983
1984
1985
1986
1987
1988
1989
1990
1991
1992
1993
1994
1995
1996
1997
1998
1999
2000
2001
2002
2003
2004
2005
2006
2007
2008
2009
2010
2011
2012
2013
2014
2015
2016
2017
5
חודש
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
2
יום
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
 
 
 
 
בית עלמין
 
 
 
 
*למודעה שתפורסם ניתן להוסיף תנחומים ע"י מכרי הנפטר/ת.
 
 
מאת רוני בתאריך 01/12/2016
אמא
אני מדבר אלייך כאילו שאת עדיין כאן, למרות שאני יודע שאת לא שומעת אותי. העיניים שלך נשארו פתוחות, אבל אני יודע שאת לא שומעת. הלוואי שהייתי מסוגל להאמין שאת יכולה לשמוע, אבל אני לא. אבל ברגעים כאלה כולם הופכים לקצת מאמינים. ויותר קל לדבר אל מי שאיננו כאילו שהוא עדיין כאן, כי אני לא מסוגל לדבר אלייך כמי שהיתה. אני לא חושב שיש כאן, בקהל שבא להיפרד ממך, אחד שחושב שאת היית. כי לכולנו את עדיין.
אני יודע שעל פי ההיגיון בגיל 84 הגוף יכול לבגוד. אבל אצלך ההיגיון הזה לא עובד. את, שלא היית חולה יום אחד ואם היית, ממילא לא סיפרת לנו כי לא רצית להטריח אותנו לא יכולה ללכת ככה סתם, כי מבחינתנו היית האשה הכי חזקה והכי חיה שיכולה להיות. למרות כל כאבי הברכיים, ולמרות הניתוח האחרון שעברת, שאחריו התאוששת כמו כלום. אני יודע שדרכו של עולם שמבוגרים אמורים להתחיל לשקוע. אבל זו לא דרכו של עולם כשאת הולכת. זו לעולם לא יכולה להיות דרכו של עולם כשאנשים כמוך הולכים.
כשאדם נפטר, אומרים שהוא הלך. אבל את לא הלכת לשום מקום. את נשארת. בלבבות של כולנו. כל כך נשארת שלמרות גילך אף אחד לא מסוגל להאמין. כי הרי יום לפני עוד טיילת עם שני הילדים שאת מטפלת בהם, ושבוע לפני עוד היינו בטיול, וגם אם כאב לך משהו את תמיד ידעת להתאושש כי לא נתת לשום כאב להכניע אותך ובטח לא דיברת עליו. כל כך נשארת, שכאשר קורל אמרה שהיא חוששת לבוא ללוויה, מפחדת שיהיו לה סיוטים, חשבתי להשאיר אותה אצלך, כמו תמיד, אבל אז נזכרתי שזו הלוויה שלך.
אני יודע שהדבר היחיד שהיה יכול להשאיר אותך איתנו זו הידיעה שאם תלכי תגרמי לכולם לבכות. לא היית מוכנה לגרום כזו טירחה. והנה, גם כשאת שקטה לגמרי, יותר שקטה מהשקט הרגיל שלך את מעוררת את האהבה הגדולה ביותר שיכולה להיות. ועל כמה אנשים אפשר להגיד באמת שהם יכולים לעורר אהבה כזאת, שהיא בלי תנאי, בלי שתתני להם משהו מעבר למה שאת. כי כל האהבה שהוזרמה אלייך היא בגלל מה שאת. כשהתקשרתי לאמא של הילדים שבהם טיפלת לבשר לה היא התחילה לבכות, כאילו שהיתה הבת שלך. "כמה אהבנו אותה", היא אמרה. והיא ידעה, כי הילדים שיודעים הכי טוב מכולם ידעו לאהוב אותך כמו סבתא. סבתא לאה, הם קראו לך. האמת של הילדים לא משקרת, אבל למרות שהיית סבתא גם שלהם, מבחינתנו היית סבתא רק בכינוי שום דבר שקשור לזיקנה.
כי בשקט, בצניעות שלך, הדבקת את כולם. לא הקמת מפעלים, או ארמונות מפוארים, או קריירה הקמת משפחה שאת היית הדבק שלה. והאהבה הזאת אלייך והדבק הם המורשת שלך, והם היצירה הגדולה ביותר שאדם יכול להשאיר אחרי לכתו. נכון, הרגשת שהחמצת שלא נשארת במשרד החינוך כדי ליהנות בערוב חייך מקביעות ומפנסיה ללא דאגות, ולא הלכת לסמינר לגננות, ולא הוצאת רישיון נהיגה. אבל עשית כל כך הרבה יותר מזה. הנה, בשנים האחרונות שלך הפכת להיות הגננת שכל כך רצית, למרות קשיי הגוף. וקנית לעצמך את הפסנתר שכל כך רצית לנגן עליו בילדותך ולא היה להורייך די כסף כדי לאפשר זאת. ומהכסף שהשתכרת הצלחת גם לעזור לאחרים. אני יודע כמה עזרת. במתן בסתר, מכל הלב, בצניעות שלך.
בכל מקום שהיית בעבודה, בשכונה, בטח במשפחה אהבו אותך. כולם ידעו לזהות בך את מה שאת. אף אחד לא נשאר אדיש אלייך. הנה, שכנה אחרי שכנה מגיעות ומספרות כמה אהבו אותך, כמה היית חברה שלהן. ואנחנו לא ידענו. כי אפילו את החברויות שלך יצרת בדרך הצנועה שלך. הדרך שאנשים מעריכים באמת. אני לא מכיר הרבה אנשים, אפילו לא מעט, אם בכלל, שיש להם מאה אחוזי הצלחה כאלה בלי שיעשו שום דבר מיוחד. בלי שיהיו פילנתרופים, בלי שיהיו פרופסורים, בלי שיהיו מפורסמים. שיהיו רק נשמה. כי אֶת הנשמות של ל"ו צדיקים אנשים כנראה יודעים לזהות, והם זיהו. אם יש ל"ו, את היית אחת מהם. ואני אומר את זה באופן הכי אובייקטיבי שאני יכול. אם יש מלאכים בדמות בני אדם הם כנראה נראים כמוך. וטוב שנולדת, כי אולי דרכך גם אנשים לא מאמינים יידעו שיש מלאכים. עובדה.
באיזשהו מקום אני חושד בך שידעת שיכול להיות שהרגע שלך מתקרב. פתאום גילית עניין בטיולים והצטרפת אלינו למה שהתברר כסגירת המעגל שלך עם ארץ ישראל. ארץ ישראל שלא ראית כל כך הרבה שנים, גם כי היית סגפנית, וגם כי לא רצית כדרכך - להיות לנטל על כתפי הילדים, וגם כי עבדת בלי הפסקה למרות גילך. אבל פתאום הרגשנו את הרצון הזה שלך להספיק ולראות כמה שיותר. אז ראית את המצדה, ואת ים המלח, ואת הכנרת, ואת ירושלים, והרבה מקומות אחרים, מוזיאונים ואתרים, ששנים אם בכלל לא ראית. הרגשתי שזה המעט שאנחנו יכולים להעניק לך בחזרה. והרי שום דבר ממה שנעשה לא יוכל להגיע לקצה-קציה של הנתינה שאת נתת לנו כל חיינו.
אני יודע כמה נתת לאחרים, ובעיקר אני יודע כמה נתת לי. ואני רק דוגמא קטנה בין רבים-רבים. סיפרת שעד גיל שנה לא קמת מהשטיח שעליו שיחקת איתי מבוקר עד ערב. כשברחתי מהגן היית זו שטרחה להעביר אותי לגן אחר ולעמוד שם במרפסת שעליה הגשת את ארוחות הצהריים בקייצים - ולנופף לי לשלום בהפסקות כדי שלא אברח שוב. וכשהגיעו ההורים הזועמים של הילדים שאיתם רבתי למטה היית שם כדי לגונן עלי, מעולם לא צעקת ולא גערת. כשהמנהל קרא לך לשיחת נזיפה אחרי שלא הכנתי שיעורים בגלל טיול שלי עם אבא לאתרי הפלמ"ח שבהם נלחם את זאת שנזפת במנהל והעמדת אותו על סדרי העדיפויות הנכונים בחיים: מורשת אמיתית לפני שינון בעל פה של פסוק מהתנ"ך. ובכיתה ו"ו הצעת לי, אני כבר לא זוכר מדוע: למה לא תנסה לכתוב, אולי תהיה פעם עיתונאי. לטירונות ולקורס המ"כים היית מביאה עוגה אחת לי ואחת לכל החניכים האחרים. וכשמשה נפל, את זו שדאגת לבשר לי על מותו במכתב ארוך ומכין, עדין ומתחשב, שהגיע אלי אל מעבר לתעלה. כשהתכוונתי לקנות וספה, את זו שנתת את הכסף, כמו בהרבה-הרבה פעמים אחרות של צורך וקושי. ולמרות שלא דיברת, ידעתי שתמיד את יודעת את כל הסודות שלי, מעכלת את הקשיים שלי בשקט ותומכת ככל שיכולת. ותמיד יכולת. את היית אשת הסוד המושלמת, לא רק שלי זו שמבינה בין השיטין ולא מדליפה סודות, זו שיודעת איך לעזור מבלי לתת את התחושה שהיא נותנת נדבה. זאת שחוכמת החיים שלה לא נזקקה לשום גאווה, או הטפה, או התרברבות. את היית זו שהטמעת בי את התרבות, כשלקחת אותי כבר כילד כבן-הזוג שלך להצגות בהבימה, או ליוסי בנאי שר ברסנס, או לכנר על הגג.
והיום, אמא, אני שוב מוצא את עצמי מחכה לך, כמו שהייתי מחכה לך בסוף כל יום בגן, בגיל ארבע, על שער הגדר, שתחזרי מהעבודה ותקחי אותי, מביט אל הכביש ומחכה לראות אותך קרבה. וגם היום אני מחכה שתחזרי, אבל יודע שהפעם הזאת את לא תגיעי.

כשנסענו בפסח לירושלים, ועברנו על פני גבעת שאול, ודיברנו על המסורת החדשה של קברים בקומות, אמרת לנו שאת לא רוצה קבורה רגילה. את לא מאמינה בגוויות באדמה ובמצבות ובלוויות. את רוצה לתרום את גופתך למדע. ככה פתאום העלית את הנושא. אולי כבר אז חשבת על זה שאת לא רוצה להטריח את היקרים לך. וכשדיברתי לפני כמה חודשים על הטיול המשפחתי שכדאי לעשות בחו"ל לכבוד ימי ההולדת העגולים השנה - ה-90 של אבא וה-60 שלי אמרת: מי יודע מה יהיה עוד שנה. כאילו ידעת כבר אז. כאילו משהו בתוכך אותת לך. וכשנסענו ביום העצמאות האחרון למוזיאון חיל האוויר, כבר היה בך משהו כבוי. אולי בגלל הכאב הגדול ברגל שבקושי איפשר לך ללכת. ואולי כבר אז קינן בגופך הדבר שהלך והתפשט והתדרדר ביום אחד נורא של כאב לסוף. ואבא אמר: לפחות היא סבלה רק יום אחד, ולא יותר. ואם סבלת יותר ממילא לא נתת לנו לדעת.
כי הדבר שתמיד היה הכי חשוב לך זה לא להיות לטורח. כשנכנסת בפעם הראשונה לבית החולים מאז שילדת את אלון כדי להחליף מפרק בברך, לא רצית שנטרח יותר מדי והעדפת לחזור כמה שיותר מהר הביתה, כדי לטפל בעצמך. כשגילו אצלך את סרטן השד לפני שנתיים, ניצלת רגע שבו היינו לבד, את ואני, בטיול למוזיאון ישראל, כדי לבשר לי את הבשורה, ואחרי שעברת את הנתיחה רק שמחת לבשר שהכל בסדר. חיים חוזרים למסלולם. החיים שבהם כל שבת שנייה אנחנו אצלך ואצל סבא, עם הארוחות שלך שאין שניות להן ועם המנות שאף אחת לא הצליחה לחקות. היית יושבת על אדן חלון המרפסת ומביטה החוצה, מחכה לנו, מצפה לראות את המשפחה מתכנסת יחד סביבך. ועכשיו אנחנו על המרפסת הזאת בלעדייך, כולנו יחד, אבל מיותמים, מבטיחים לך להמשיך את המסורת הזו כדי שאם בכל זאת הנשמות יכולות לראות ולשמוח תוכלי לשמוח בזה. אבל במחשבה שנייה אם הנשמות רואות, הן גם רואות כמה אנחנו בוכים.
הנה, אני מכין את סלט הבוקר ובוכה, וזה לא מהבצל. אני עומד ליד המיטה שלך, ליד הבגדים שנשארו, ליד נעלי ההתעמלות החדשות שקנית כדי שיהיה לך יותר קל ללכת בטיולים שלנו ובוכה. אני נוהג ובוכה. אני עובר על התמונות שלך ובוכה כשאני רואה את החיוכים שעוד היו בארועים המשפחתיים האחרונים. אני בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם. אז תסלחי לי אמא שאת גורמת כזו טירחה של בכי, אבל אני לא מסוגל להתאפק כמוך. אני לא יכול להיותך חזק כמוך. אולי כי מעולם לא יכולתי לחשוב עלייך כעל משהו שיכול להתכלות. יש הורים שנמוגים לאט-לאט, שמכינים אותנו לסוף. אבל לא את. לא רק גופנית, אלא גם כל היותך לא יכול להיות שלא תהיי עבורנו, כי היום אנחנו רוצים הרבה יותר להיות עבורך. אז אולי כמו שאבא ביקש: אולי אפשר לסדר שתחזרי. אבל אולי דווקא משום שהיית חזקה כל-כך, ולא רצית להיות לטורח, ולא סיפרת כי לא רצית להדאיג (אפילו לאחותך לא סיפרת שסבלת מסרטן השד) בגלל ששמרת הכל לעצמך, לא ידענו מה עובר עלייך. ואולי אם היית טיפה יותר חלשה והיית חולקת איתנו את כאבייך אפשר היה עוד לעזור. אבל מה שהיה היה, ועכשיו אנחנו בוכים על עצמנו, שנשארנו בלעדייך, כי את אֶת הסבל שלך סיימת.
נכון, אני יודע שבדרך כלל בוכים ככה על צעירים שהלכו בטרם עת, לא על אנשים בני 84, אבל אולי זה מוכיח כמה צעירה את בעינינו, וכמה כוח את נותנת בצעירים. כי יש אנשים שאסור לתת להם ללכת. ואולי כל ים הדמעות האלה שזורמות עכשיו בלי הפסקה מנסות למלא את המשקל הנגדי לאוקיינוס הנתינה שלך לכולנו. ואולי הדמעות האלה יגרמו לנו קצת להבין טוב יותר, בצורה החדה והכואבת ביותר, את מה שהבינו הרבה לפנינו שהכל ארעי. שלכן כדאי לתת בכל רגע ליקירינו, וגם לדרוש מהם לשתף אותנו כדי שנוכל לעזור ולא רק להיעזר. שצריך לשמור גם על החזקים-לכאורה. כי הכל שביר, בכל רגע חולף. ורק האהבה והנתינה שלך לא ארעיות כי הן תישארנה עם כל אלה שהשארת אחרייך, ולדורות הבאים שעוד יבואו ושאותם לא תכירי.
אם היית מחכה עוד יומיים היית שומעת שתמר התקבלה ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. אם היית מחכה עוד שלושה ימים היית שמחה לשמוע שאורי התקבלה להיות דיילת באל-על. אם היית מחכה עוד חודש היית חוגגת איתנו את יום ההולדת שלי ושלך ושל הילי ושל רקפת. אם היית מחכה עוד חמישה חודשים היית רואה את הילי ואלעד בחתונתם, שכבר התחלת לחסוך לכבודה ולחפש לה שמלה. ואם היית מחכה עוד כמה חודשים אולי היינו מגשימים את הטיול הגדול לחו"ל. אבל את לא חיכית, ולעולם לא תדעי, ולעולם לא תהיי שם לצידנו ועבורנו.
אומרים שבכל פרידה יש משהו מהמוות. אז מה אומרים על אדם שנפרד מהיקרים לו המתים? ובעיקר מה אומרים על זה שנפרד מהיקרים המתים שעדיין חיים בליבו?
עשינו את מה שביקשת תרמנו את גופתך למדע, כדי שהרפואה תדע אולי להתמודד בעתיד עם אסונות כאלה רגע אחד קודם, כדי שאנשים יקרים כמוך יישארו עם יקיריהם כמה שיותר. והיות שביקשת שלא להיקבר בקבורה רגילה אנחנו ממלאים את צוואתך הזאת וטומנים את עפרך כאן, במקום שקט וצנוע כמו שהיית את. במקום שבו באמת תימצא לך מנוחה נכונה.
ואני מסרב להאמין שאני עומד במקום הזה ואומר את המילים האלה. כי איך אפשר להאמין?
כי איפה ישנם עוד אנשים כמו האשה הזאת.
וכמו שאומרים אלה שמאמינים: תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. והנשמה הענקית שלך צרורה בלב כל החיים ותעבור מדור לדור. היא תתעלה אל חיי הנצח בעולם הזה ולא בעולם הבא - אני מבטיח לך, למרות שאת לא יכולה לשמוע. אני מבטיח לנו. כי זיו השכינה שלך הוא זיו השכינה של כולנו.
ואנחנו נמשיך לחכות לך תמיד, גם בכל שבת שנייה, כמו שאת חיכית לנו, אמא.

קדיש חילוני שלום סמיד, חבר קיבוץ נגבה
יתגדל שם האדם, יתעלה פועל חייו,
ויתברך בזכרוננו על צרור מעלליו בימי חלדו
ועל המעש שלא הספיק להשלימו
על החלומות שנטוו ונמוגו
ועלי סגולות יקר ואף חולשות אנוש שנגוזו,
מבעד הדוק הערפילי של הזמן.

יזהיר זכר האדם והד חייו
כזוהר הרקיע בליבנו ושמו לפני שמש ינון
כי מותר האדם הוא הזיכרון
מעבר למחיצות הזמן.
לא בחושך שמו יכוסה.
צו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע.
הזמן במהלכו ירחם.
וננצור את כל פרחי חייו לימים רבים.

ואני מוסיף:
יהא שמה הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים
יתברך וישתבח ויתפאר
ויתרומם ויתנשא ויתהדָר
ויתעלה ויתהלל שמה
למעלה מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות שאנו אומרים בעולם
ואימרו אמן.
העושָה שלום בעולמה
היא ברחמיה תצווה שלום גם עלינו
ואימרו אמן.


עדיין לא הועלו סרטוני וידאו
הוסף סרטון וידאו
כותרת הוידאו
הזינו את כתובת ה- youtube של הסרטון
אשר
חזור
חזור
חזור
כל הזכויות שמורות לידיעות אחרונות ©